הומלנד חוזרת, וחוזרת, וחוזרת

 

כש-Homeland הפציעה בחיינו לפני כחמש שנים, היא היתה כל מה שיכולנו לבקש: יורשת ראויה ל-24 שנפחה את נשמתה שנה קודם לכן (וכמה שנים מאוחר מדי), תסריט שמצליח ליצור ציפיה אמיתית משבוע לשבוע (בעידן הטרום-בינג'), בימוי עדכני וקצבי שמשאיר אותנו דרוכים ונרגשים, טוויסטים עלילתיים בקצב ראוי של ארבעה לפרק, דמויות מורכבות בהרבה משהורגלנו בז'אנר, בהובלתה של קלייר דיינס כסוכנת-מצטיינת שמתגלה כפסיכוטית-מצטיינת לא פחות, וסקס לא ביישני בסצנת השלישית של פרק הפתיחה (דוז פואה על איך תופסים תשומת לב מהרגע הראשון). ואי אפשר בלי מידה של פטריוטיות; תסריט שמבוסס על "חטופים" הישראלית, על ההשוואות המתבקשות, והתוצאה המתבקשת לא פחות – כן, האמריקאים עושים את זה טוב יותר. הרבה יותר.

חזרה לימינו, חמש עונות אחרי ורגע לפני העונה השישית (שתגיע ל-Showtime ב-15 בינואר, ואלינו כנראה ממש בסמוך), והנה אנו מתבשרים על כך שהוזמנו גם עונות שבע ושמונה, שככל הנראה תהיינה האחרונות של הסדרה שבהחלט ראויה למקום בפנתיאון, רק שלא ברור בדיוק באיזה.

אם העונות הראשונות היו טובות יותר או פחות, עניין של טעם וציפיות, הרי שהחל מהעונה השלישית משהו שם התחיל להתבדר. העונה הרביעית התחילה עם שישה פרקים של מזמוז ארוך בין קארי לצופים ולאיזה נער פקיסטני, המשיכה עם חמישה פרקים רצופים ששברו אחד את שיאי המתח וההפתעה של קודמו – מופת טלוויזיוני, לא פחות – ופרק סיום עונה מנומנם שאם מישהו יכול להסביר לנו את ההיגיון מאחוריו נשמח לשמוע (התגובות זה מקום טוב להתחיל).

העונה החמישית היתה החלשה ביותר (מוזמנים להתווכח גם על זה), אבל איכשהו אחרי וככלות הכל, עונה חדשה של הומלנד עדיין עושה לנו עיקצוצים נעימים של ציפיה במקומות הנכונים, וזה כנראה אומר הכל. זה נובע מכל הסיבות שעשו לנו את זה בהתחלה (אם מתעלמים ומוחלים על החמישית), או סתם מאותה ציפיה ישנה ומופרכת, שבעונה הבאה סוף-סוף, סול ברנסון (מנדי פטינקין) יישיר בדרמטיות את פניו הרציניים למצלמה, ויגיד באותו קול נמוך ונרגש: "הלו, מיי ניים איז איניגו מונטויה, יו קילד מיי פאדר, פריפר טו דיי".

ימים יגידו.

 

Facebook Comments