נקד לי סדרה: ווסטוורלד

 

נתחיל מהסוף: ווסטוורלד שווה את הזמן שלכם. בנוף הסדרות העכשווי, וגם ההיסטורי אם תתעקשו, אין הרבה סדרות שיכולות להתגאות בעולם בדיוני כל-כך רחב, עמוק ומורכב כמו שווסטוורלד מציעה. גם לא בסיפורי פנטזיה שמתממשים לנגד עיניהם של האורחים והצופים, בתקציב ענק שניכר כמעט בכל שוט ובכל סצינה, בעלילה רבת רבדים וסיפורי משנה שמדי פרק מגלות טפח ומכסות טפחיים, ובאנתוני הופקינס אחד בתפקיד השליט הבלתי מעורער (בינתיים), שמצליח להפנט ולהפחיד אותנו משל היינו קלריס סטרלינג.

לווסטוורלד הזו, אמור להיות כל מה שסדרה צריכה כדי להיות היורשת של משחקי-הכס כדרמה הכי מדוברת, נצפית ומעוטרת של השנים הבאות, מיד כשמשחקי תפנה את הבמה בתום העונה השמינית. לא במקרה גם היא מגיעה מ-HBO, שמכינה את הקרקע ליום שאחרי. אלא שמשהו חסר בה, ואת הדבר הזה ניתן לכנות בפשטות, אמינות והגיון. מלכתחילה הסיבולת שלנו למדע-בדיוני מוגבלת. עולמות בדיוניים שבונים לעצמם חוקיות שונה מכפי שאנו מכירים מחיינו חסרי המעוף וההשראה על כדור-הארץ, מצריכים תעוזה גדולה, דמיון רחב, עומק ומשמעות – את כל אלה יש בה בווסטוורלד, אבל גם הומור, שחסר מאוד, ובעיקר הגיון פנימי, כזה שבתוך אותו עולם פנטסטי הוא לחלוטין מתקבל על הדעת. אלא שווסטוורלד כולה מבוססת בינתיים על הפרת החוקים על-ידי המארחים, והפרה של חוקים, גם היא חייבת להיות תחת חוקיות מסויימת, אחרת איפה ההיגיון, איפה המדינה ואיפה החזון.

ברגע שהמארחים מאבדים הגיון, אנחנו מאבדים סבלנות. ברגע שחלק מעלילות המשנה לא מספיק מעניינות, לא מספיק משעשעות, ובעיקר לא מספיק ברורות ואמינות, אנחנו מתחילים לחשוב על הסדרה האחרת שיכולנו לראות עכשיו מכווצים לכיסא, נשבים בקסמם של גיבורים אמיתיים, לא רובוטים שמשהו בתוכנה שלהם התחיל להשתבש.

לכן ווסטוורלד, שהיתה יכולה להיות סדרה של תשע (או עשר, אבל הוא שמור ליחידות סגולה בודדות), היא שמונה בקושי. בקושי, כי אם נוריד את הפירוטכניקה ורוחב היריעה, ונצמצם אותה לעלילות המרכזיות, ונקשיב לדיאלוגים שהם לפעמים בסדר אבל לפעמים אפילו זה לא, נישאר עם סדרה של שש או שבע לכל היותר. כן, אנחנו קשוחים, אבל אין לנו ברירה, יש יותר מדי סדרות וחייבים להיות חדים וחלקים.

אז כן, ווסטוורלד שווה את הזמן שלכם, אבל לא הרבה יותר מזה.

הניקוד שלנו: 8

איך אנחנו מנקדים?

Facebook Comments