פוליגמיה אהובתי

אחת שבפייסבוק כולם מדברים עליה

 

הבעיה עם הסדרות החדשות שמתרבות מחודש לחודש אקספוננציאלית, כך נדמה, היא בכלל לא הסדרות – לא האיכות ולא הכמות. הבעיה היא כמו תמיד, תעדוף. אחותך מנסה למכור לך את הדרמה ההיא, החבר הטוב את הפיקשן הזה, ההוא מהמשרד ממליץ לך על הדבר הכי טוב שראה אי פעם, בפייסבוק כולם מדברים על החדשה שמשאירה אבק לכל השאר, ועל הממיר המתפקע ממתינות שלוש עונות של הזאתי, הנחמדה. ויש גם את העצם שהיתה תקועה לך בגרון, הסופרנוס, והוצאה משם רק כדי שתוחלף בעצם חדה לא פחות, The Wire, שגם בה חייבים לצפות. אז איך בתוך כל השפע, והעושר והרעש, הבלגן והכאוס ויאללה-נמאס-מכל-הסדרות-האלה-תנו-איזה-סרט-ונלך-לישון, מצליחים למצוא את האחת?

והמחויבות, הו המחויבות. כי נניח שאיזה ערב היית משועמם, ונתת לאחת חדשה צ'אנס, אמרת מקסימום אעביר את זה עם כמה דרינקים, והיה סביר. ואז נתת עוד הזדמנות ומפה לשם אתה והיא כבר שבועיים, ואתה זורם, ופתאום זה מחזיק לך חודשיים ואתה אפילו מספר עליה למשפחה באיזו ארוחת שישי וכולם אומרים וואוו, איזה יופי, מתי גם אנחנו נוכל לראות אותה.

ומה אז? עכשיו זה אומר שאתה צריך להיות איתה חמש-שש עונות בלי נקודת יציאה? והתשובה היא, מבאס ככל שזה נשמע, כן. כי יש בדיוק שתי אופציות ראויות: או שנוטשים אותה אחרי שני פרקים, או שזה רומן לטווח ארוך, ורק המפיקים יחליטו מתי אתה והיא כבר לא.
אבל למה בעצם? למה לא לנטוש אחרי עונה וחצי אם כבר לא מרגש? מהסיבה הרגילה: אתה לא רוצה לשמוע מאחרים מה קורה איתה אחרי שאתה כבר הלכת. הלב נחמץ, הגעגועים צפים, ישר אתה חושב שאולי טעית, ומה היה יכול לקרות אם. ולמרות שהאופציה לחזור קיימת, אתה יודע שהיא ואתה כבר לא תהיו. לכן לא נוטשים, לא חותכים, מושכים בכוח, לפעמים בסבל. כי יודעים שמה שלא יקרה – בסוף היא תחליט לבד שזה כבר לא זה, ותחתוך, ואתה תישאר עם מצפון ממורק.

ומה שיפה לא פחות, זה שאתה לא חייב לבחור. בזמן שאתה שומר אמונים לאהבה הוותיקה, רואה אותה גוססת לאיטה, אתה מגשש פה ושם, מחפש אחרי משהו חדש, זורם עם כמה מהן, ואוסף לך לאורך השנים עוד ועוד אהבות. פוליגמיה במיטבה.

וכשאחת יוצאת לחופשה, ואחרת חוזרת, אתה מודה למי שצריך להודות על שנולדת בתקופה הנכונה, ובדת המתאימה.

Facebook Comments